נסיכי הוואדי

במשך שני עשורים שאני מבקר בוואדי ליד בית הורי, בתחילה ביקורים תכופים ומאוחר יותר קצת פחות, שמתי לב למסדר מלוכה מסוג שונה, ואם לדייק מסדר של מאחרי מלוכה, אלו הם נסיכי הוואדי.

התחלתי לרדת לוואדי (בירושלים זה תמיד או לעלות או לרדת) כמתבגר, שנים קסומות של זעם, בכי והורמונים. סימנתי לעצמי מקום, כמיטב היונקים (חרטתי את שמי על סלע, מה חשבתם?), ופקדתי את הסלע שלי לפעמים פעם ביום, בשבוע, בחודש, בשנה, אבל תמיד מצאתי את המקום שלי, עם הסלע שלי, ועם עמדת הקריאה, הקשבה, צפייה הכי טובה בוואדי.

התקופה היתה שנות התשעים המאוחרות, צילום דיגיטלי נכנס לתמונה רק בחיתוליו, ואני התחלתי לאסוף אותם, רגעים שעצרתי ובעזרת התמונה נצרתי.

בכל פעם הצלחתי למצוא מישהו חדש, מישהו להתפעל ממנו, להתגאות שהצלחתי לתפוס אותו בעדשה, להתלהב שהוא גר לידי ולחכות לפגישה הבאה.

זה התחיל עם גירית, היינו בשוק (הזדמנות טובה לשלב שלעתים קרובות הייתי הולך עם בן דודי), הצלחנו לתפוס אותה מפוקסלת לחלוטין בפורמט שקר כלשהו של קוויקטיים (שאני מנסה לאתר את הקובץ האבוד ואם אצליח אעדכן בפוסט), אבל קרובה יותר משילד ירושלמי יכול לדמיין. זה המשיך עם חסידות ועגורים שעפו להם מעל הראש שלנו והתרגשנו לשמוע את משק כנפיהם כל כך קרוב.

היו שועלים, והנסיכים הבלתי מעורערים שפני הסלע שהצליחו להתרבות בצורה מרשימה ולהנות משמש ירושלמית של בוקר שנים ארוכות וטובות, היו כבשים ועיזים שבאו לבקר עם רועה ערבי, עד שבנו את החומה. בז אחד ועורבים שדיגמנו ולימדו אותי להבדיל בינם ובין עקעקים שגם הם כאן. מיני זוחלים, חיפושיות, צב ועכבישים ואפילו להקת כלבי בר שבערבות השנים העירייה הצליחה לחסל, בעצם הרבה מבעלי החיים שהיו בוואדי היו מאוימים ע”י השריפים מכיכר ספרא, להקת הכלבים היפה והמרשימה שחייה חיי משפחה מלהיבים, הגירית המדהימה, השועלים, ואחרים כולם הבליחו ונעלמו בחסות העירייה.

גולת הכותרת של הוואדי בשנים האחרונות הם היעלים, בעבר בגיל הוצאת רשיון הנהיגה הצטרפתי לחברים ללימודים ונסענו יחד ליער צפוני לוואדי שם ראינו להקת יעלים (והתלהבנו כגברים צעירים מפג’רו כחולה), אבל אצלי בוואדי זה משהו שלא היה, עד לשנים האחרונות.

גם עופות וציפורים נוספים היו, חוגלות, שלווים, ציוצים לא מוכרים, ובעיקר שעות על גבי שעות של הקשבה, הַשְׁקָטָה, ישיבה במקום אחד עד שהרגליים נרדמות מעקצצות ומתעוררות.

הוואדי הזה סיפק (ועדיין מספק) לי נחמה, משענת וליטוף, מכריח לנשום כשאני שוכח איך, ולקום מהמיטה כשאני מתחבא בה.

נסיכי הוואדי הם אותם בעלי חיים שאיפשרו לי רגעים שלמים של חסד ואהבה, להתבונן, לדמיין ולשמור עמוק בפנים פיסות של זיכרון. הם לא זכו למלוכה וכהונתן תמיד הרגישה קצרה מדי, אבל זו שושלת הכהונה בוואדי, ואני רק יושב בצד וכותב לי זיכרונות, דמיונות וביניהם.

הלכתי לפני כמה ימים שוב, המצלמה יותר טובה, ירדתי לבד והיה שקט וטוב, את הסלע שלי לא הצלחתי למצוא , במקום זה כתבתי תמונה בת עשרים שנה במילים.

אין פה בדיוק פואנטה, יש כאן ניסיון לתפוס רגע במילים, אולי במילה ואולי בשתיים, הקשבה והתבוננות.

בדרך חזרה, כשהסבתי מבטי לאחור, שמתי לב לביישן הזה, שצפה בי כותב מילים לטלפון, במקום ללטוש בו מבטים, אז כנראה שהשריפים לא המיתו כלייה מוחלטת.
בדרך חזרה, כשהסבתי מבטי לאחור, שמתי לב לביישן הזה, שצפה בי כותב מילים לטלפון, במקום ללטוש בו מבטים, אז כנראה שהשריפים לא המיתו כלייה מוחלטת.

 

 

One thought on “נסיכי הוואדי”

Leave a Reply